מתלבטת - צבא או שירות לאומי?

שאלה:אני שמיניסטית באולפנה ובשבועות האחרונים התחילו לרוץ אצלנו דיבורים על השנה הבאה. הייתי מדריכה מורעלת בבני עקיבא, מתנדבת במד"א, פעילה למען פולארד, ונושא התרומה וההשפעה על עם ישראל זורם אצלי בדם. שני ההורים שלי שירתו בצבא, האחיות הגדולות שלי עשו שירות לאומי, ואני מתלבטת עכשיו בין שתי האפשרויות. האם להתגייס לצבא לתפקיד משמעותי או להעדיף להתנדב לשירות לאומי. מה דעתכם?

תשובה: ראשית, כל הכבוד על המוטיבציה ועל הרצון לתרום. תודעת השליחות והאחריות צריכה להיות המנוע שדוחף אותנו בחיים, וממילא לא להסתפק רק בשנה אחת של שירות, אלא לשאוף לחיים של שירות, גם בתפקידייך העתידיים כרעיה, כאמא וכאישה יהודייה גאה ופעילה. להיות מגדלור שמקרין ומשפיע על סביבתו בכל הדרכים והכלים.

צבא הגנה לישראל הוא מתנה נפלאה שזכה לה עם ישראל בדורנו, כשאחרי אלפיים שנות גלות הקב"ה העניק לנו את הזכות והחובה להיות מסוגלים להגן על עצמנו ולהכות את אויבינו מכה אחת אפיים.

ולמרות זאת, המקום הנכון להשקיע בו את כוחותייך בשנה הבאה הוא השירות הלאומי, וזאת מכמה סיבות.

א. צבא נועד להיות מכונת לחימה. מטרתו להביס את האויב. ואת זה עושים רק בדרך אחת: בכוח. בנחישות. לעתים אף באכזריות. המקום הנפשי הזה אינו מתאים לאישה. בחורה שתהפוך להיות חלק מדבר כזה פוגעת בנשיותה ובעדינותה. ייעודה המרכזי של האישה הוא להרבות חיים בעולם. משימתה אינה לקחת חלק בנטילת חיים. חז"ל ביטאו זאת באמרם "דרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אישה לעשות מלחמה" (קידושין ב:). העיקרון הזה נכון גם כשמדובר בתפקידים תומכי לחימה ולאו דווקא בלחימה ישירה. הצבא בעיקרון עוסק בלחימה ובהיותו כזה הוא באופיו מקום גברי. לא סתם הדוחפים באגרסיביות את האג'נדה של שילוב בנות ביחידות קרביות הם בעיקר ארגונים פמיניסטיים שלא בוחלים בפגיעה ביכולת המבצעית של צה"ל (גם במחיר הורדת קריטריונים וקביעת סרגל מאמצים פחות תובעני לבנות, וכבר אין ויכוח בצמרת הצבא על כך שיחידות מעורבות חלשות יותר), ואף לא במחיר האישי שמשלמות הבנות שנפגעות פיזית ומנטלית מדרישות שאינן מתאימות להן. את המחיר משלמים גם הלוחמים, החילונים בדיוק כמו הדתיים, שעירוב המינים ההדוק בשירות משותף פוגע בהם, ובצבא בכללו שמוסח מייעודו המרכזי – היכולת להכריע את האויב במלחמה הבאה.

ב. גם מי שלא חושבת על שירות קרבי (ורוב הבנות אכן משובצות בתפקידי עורף), לא תוכל להימלט מהעובדה שהאווירה הצבאית המקובלת סותרת את הקדושה ואת הצניעות הבסיסית שאנו שואפים אליהן. כמות ההטרדות וההתייחסות לנשים כאובייקט מיני, רמת ניבולי הפה, הגרפיטי ה'מפואר' בשירותים, ואפילו אחוז המעשנים בצבא, גבוהים בעשרות עד מאות אחוזים משיעורם באזרחות! כל אלו הם סימפטומים לעובדת היסוד – מסגרת נוקשה וכובלת (כמו זו הצבאית) מזמינה מטבעה התפרקות ופריצת גבולות בכל הזדמנות. בפרט שמי שמרכיב אותה אינם אנשים בוגרים ונשואים, אלא צעירים רווקים ועתירי הורמונים. גם אם את חזקה רוחנית, לא תוכלי להתחמק מן המחיר האישיותי, הנפשי והרוחני, שתשלם מי שתחיה שנתיים בעקביות שוחקת בהווי של צעירים חילונים. נכון שיש גם מקומות שירות לאומי בסביבה חילונית, אך כמכלול אין מה להשוות. הרוב הגדול של בנות השירות נמצאות במקומות דתיים וליד אנשים נשואים, וכמעט כל החיילות משרתות בחברה חילונית צעירה ומתירנית. מפעם לפעם מפרסמים גופים שמעודדים בנות דתיות להתגייס (כמו ארגון 'אלומה') עדויות על כך שבנות מצהירות שהן דווקא התחזקו רוחנית בצבא – אך לצערי עוד לא ראיתי נתונים רציניים שיצליחו להזים את הניסיון ארוך השנים של כל ראשי האולפנות שאני מכיר, שבמבט כולל מצביעים על הבדל חד ומשמעותי בין הרמה הדתית של בוגרות שהלכו לצבא לאלה שבחרו בשירות הלאומי.

ג. מערכת שבה נער בן עשרים הוא פוסק כמעט כול יכול על רווחתן, תנאי השירות והחופשות של נערות צעירות היא הרת אסון. אלא שבניגוד לשירות לאומי, שם אם מתברר שהיה מקח טעות או שהנערה מרגישה שאינה מסוגלת יותר היא יכולה לקחת את חפציה וללכת, בצבא המילה האחרונה היא של מפקדיה. בריחה הביתה מוגדרת עריקה ועונשה עלול להיות מאסר.

ד. אולי תגידי - אצלי זה אחרת. אני אלך לתפקיד ידוע מראש בתנאים מיוחדים, חברת בנות דתיות וכו' וכו'. ובכן, לא סוד הוא שהצבא משקיע בשנים האחרונות מאמצים אדירים כדי למשוך בנות דתיות לשורותיו, גם בגלל איכותן הגבוהה אך כאמור לא מעט בלחץ ארגונים פמיניסטיים. למען המטרה הזאת מבטיחים לבנות תנאי שירות יוצאי דופן, תפקידים יוקרתיים, מסגרת נשית, קשר עם רבנים ומה לא. כשהמוטיבציה לכל הפעילות הזאת היא המלחמה על טשטוש ההבדלים בין המינים הרי שאי אפשר יהיה לעצום את העיניים ולחשוב שאם אני אהיה 'מסודרת' כביכול, הבעיות העקרוניות שהזכרנו קודם ייעלמו. גיוס בנות באופן 'כשר' כביכול יתרום את חלקו במערכה לדחיפת כלל הבנות להתגייס לכלל התפקידים בצבא, והדבר יפגע גם בכוח הנשי של ישראל וגם בכוח הצבאי שלו. לכן, גם מי שהולכת אפילו למקום השמור ביותר נושאת באחריות לרבות אחרות שילכו בעקבותיה, היום או בעתיד, אך יגיעו למקומות פחות בטוחים ומוגנים וישלמו את המחיר הכבד. ממילא שלושת הנימוקים שפתחנו בהם רלוונטיים מאוד עבור כל בת דתית שמתגייסת, גם אם היא באופן אישי תהיה 'מסודרת'.

ה. כל מה שמנינו עד כה הוא כנראה חלק מהסיבות לעובדה שרוב מוחלט של רבני הציונות הדתית מצדד באופן חד-משמעי בשירות הלאומי, ולא תמצאי אף אחד מן השורה הראשונה של גדולי הפוסקים בציבור הדתי שתומך בהליכת בנות לצבא.

אחרי כל אלה חשוב לציין שגם בשירות הלאומי יש בעיות לא פשוטות בכלל ויש גם שם מקומות שבפירוש לא הייתי ממליץ לבנות ללכת אליהם. לכן, לפני שאת בוחרת מקום ש"ל את חייבת לבדוק אותו היטב, בדיוק כמו שלא תיכנסי למסעדה בלי שווידאת שיש בה תעודת כשרות שאפשר לסמוך עליה.

איננו מחרימים חלילה אף אחת, ולא מַפְנִים עורף למי שהתגייסה (דרך אגב, גם בין אלו שבחרו בדרך הזאת, רבות מקפידות להקדיש שנה ללימוד תורה במדרשה המכינה לצבא מתוך הכרה שבלי זה הדבר באמת כמעט בלתי אפשרי), אך מכל מקום הדרך הרצויה היא ללא ספק ההליכה לשירות לאומי.

אל תוותרי לרגע על הרצון הטהור והיפה שלך לתת מעצמך למען עם ישראל. עשי זאת בחכמה ובגבורה, באופן שלא יפגע בך או באחרים, אלא יעצים אותך לקראת חיים שלמים של נתינה ותרומה. בהצלחה!

המאמר פורסם לראשונה בעלון "עולם קטן"